• Yosi Dotan

חלום על הארץ המובטחת


אני מוטל, כואב, צפוד, מתחתי סלע קר ומעליי צינת הרים. לגופי סמרטוט דק ובלוי, צמוד אליי דופן המדרון התלול ורק בליטה שבו מחזיקה אותי תלוי מעל תהום ענקית. למטה בתחתית, ממקומי הגבוה מאד, ראיתי אנשים נעים בנקיק, אנשים שהולכים ואנשים שרכובים על סוסים. הם הולכים קדימה, אל המוצא שבין שני הסלעים הגדולים. הם הולכים לעבר הים שלא שיערתי שהיה שם עד שהרחקתי את מבטי לדעת מה יעדם. חלק מהם כבר נחלץ מהמעבר הצר וכבר הם מתבוננים, הצטרפו אליהם גם האחרים וכולם את פניהם אל הים מפנים. הערב הגיע, נראה שלא עומד לקרות דבר. יש התרגשות באוויר. הם, אפילו מדורה לא הדליקו, רק ציפייה בערה שם ואני את הקור כבר לא מרגיש. הנה השחר עולה, אור שוטף את אותה רצועת חוף והם כבר עומדים, פניהם אל האופק, כולם ממתינים. ממרחק נראית ספינה, שני גלגלי אור גדולים משמשים אצלה כמפרשים. היא שטה, אולי מרחפת, שקועה במים וכאילו לא נרטבת, היא הגיעה עד החוף, כל המבטים אליה מופנים אפילו של הסוסים. כבש הספינה הורד והם עולים בשקט, כאילו חלקים ממני אותי עוזבים. כולם כבר בפנים והיא עדיין שם עומדת במקומה כאילו ממתינה. כוח מילא את רגליי, אויר ניפח את ראותי, בלי לדעת למה, רצתי. דילגתי, קפצתי, ניתרתי, ממקום שחשבתי שאין ממנו מוצא. עוד קפיצה ורגלי נוטשות את השביל הסלעי ונוגעות בחול הרך, עוד מאמץ והנה עליתי על הספינה. הספינה החלה לנוע, התבוננתי החוצה מעבר לסיפון וראיתי שלא בים היא שטה. חלל שחור הקיף אותנו כשאנחנו מרחפים בו חסרי משקל, אולי לא. ממרחק הבחנתי בכמה כוכבים, נקודות אור קטנות שמנצנצות. כוכב אחד התחבב עלי במיוחד, אורו גדל והתקרב אל הספינה. נעצרנו, כאילו אין אישור להמשיך. לפתע חשתי בעצב, על משפחתי שהשארתי שם, חברי האהובים, אני רוצה להמשיך אם לא אגלה את אותו דבר חיי אינם חיים. הספינה המשיכה בתנועתה בים כחול וגדול, דומה לכזה שעזבנו שם, גם השמים דומים, גם החוף, הסלעים, הרוח, הציפורים, דומים. אין פה אנשים, אנחנו נהיה הראשונים.

2 צפיות