בריאות הוליסטית

האיזון ההוליסטי

נתייחס אל היסוד הרוחני כרעיון וליסוד החומרי כיכולת, אם נחבר את שניהם יחד נקבל מערכת שמעשיה מונחים על ידי רעיון ורעיון שזוכה להגשמה. העסקה שבין שני הצדדים משנה את השותפים לה- עשיית הגוף הופכת להיות משמעותית והרצונות שטמונים ברוח הופכים להיות מעשים במציאות. כלל יסודי בעסקה זו הוא ששני הצדדים מחויבים זה לזה ולמעשה עצם קיומם כמערכת שלמה, טמון במילוי תנאי העסקה בין הצדדים. שני היסודות קשורים זה לזה ומעבירים מידע שחיוני לאיזון ההתקשרות באופן שיאפשר הגשמת רעיונות באמצעות מעשים. כל איבר מאיברי הגוף מופקד מצד אחד לבצע את תפקודיו הפיזיים שחיוניים לפעילותו התקינה של הגוף ומצד שני משמש כאמצעי תקשורת ייחודי לתחום עליו הוא מופקד מתוך מגוון רחב מאוד של מושגים, תהליכים ודרכי פעולה שמאפשרים את הגשמתם של הרצונות שטמונים בעולמו הרוחני של האדם. לדוגמה: הריאות משמשות להספגת חמצן בדם שמאפשר את תהליך הבעירה הפנימי של הגוף. לצד תפקוד פיסי זה הריאות משמשות כאמצעי שמקשר בין מושג החופש בגרסתו המופשטת לבין ביטויו של מושג זה במעשיו היום יומיים של האדם. באם מושג החופש שביסודו הוא החופש להגשמה עצמית ללא תנאי, לוקה באמונות מגבילות (למשל "אין ברירה" "ככה זה" " אין לי מזל" " אין לי יכולת" ועוד..) יאותתו הריאות כי מושג החופש לא הובא לידי ביטוי נאמן במעשיו של אותו אדם באמצעות ליקוי תפקודי שיעיד בפירוט(סוגי מחלות ריאה שונים) על השיבוש המסוים שמתחולל בתהליך הגשמה זה. האיתותים יהיו קלים בתחילה, יתכן שהמסרים יועברו באמצעות החלומות ו/או באמצעות אירועים במציאות שעשויים לעורר הרהורים בעניין מושג החופש( פגישה עם אנשים מסוימים, סיפור, סרט ועוד..). החלומות והאירועים שבמציאות מיועדים לעורר הרהורים שעשויים להביא לזיהוי הכשל שבהגשמת מושג החופש ותיקונו.  באם לא יתעוררו הרהורים מסוג זה, הרהורים שאמורים לשפר את הקשר שבין האדם לדרכו להגשים את מושג החופש במעשיו,  יועברו איתותים בעלי עצמה חזקה יותר, איתותים באמצעות הגוף הפיסי ובמקרה הנדון ביטוי של לקות בתפקוד הריאות. התעלמות מתמשכת ו/או כשל גדול יותר עלולים להביא לליקוי חמור יותר בתפקוד הריאות ליקוי שיחמיר ככל שנדרש בכדי לאזן את המשוואה שבין אמונה שמפריעה לתפקוד מאוזן בהתייחס למושג החופש למעשים שבאמצעותם יכול האדם להגשים את רצונותיו שטמונים בעולמו הרוחני.

המחלה נתפסת כמפגע שיש להסיר ותו לא אם בוחנים את תפקוד הגוף בנפרד, אולם אם מתייחסים אל הגוף כחלק במשוואה שבין גוף לחומר מתגלה כי המחלה היא אירוע מאזן שנובע ממנגנון פעולה תקין שמבטיח את המשך ההגשמה העצמית של האדם, ככל שניתן. האדם המודע יכול לבחור לאזן מצבים של אמונות מכשילות וע"י כך לרפא את הגוף שכבר לא נדרש לאזן את המשוואה בעצמו ואולי אף להגיע למצב בו הגוף בריא ופעולתו  תקינה לאורך זמן.

העברת מידע מתקיימת גם מהגוף אל הישות (הממד הרוחני) ולא רק אל המוח שפועל לאיזון  המשוואה באמצעות איתותים שמחוללים "תקלות" בגוף הפיסי. מידע זה מועבר אל הישות בכדי שזו תוכל להכיר חלקים בעצמה, חלקים שהועברו קודם אל הממד הפיסי-המציאות בו קיבלו חלקים אלה ממשות. תפקודו התקין של הגוף חיוני בכדי שיוכל להגשים במעשיו עניינים מופשטים שמועברים אליו להגשמה מהישות אותה הוא מיצג במציאות. לכאורה היה נכון כי לא יתקיים מנגנון שמחולל מחלות בגוף מכיוון שאלו מגבילות את יכולתו לעמוד בתנאי העסקה. אולם לגוף רצונות משל עצמו או שאולי נקרא לרצונות אלה הרגלים או אינסטינקטים, פעולות שנעשות שלא מבחירה. גוף שאינו מגשים במעשיו עניינים שהועברו אליו להגשמה מהישות אותה הוא מיצג, הינו גוף שאינו עומד בתנאי העסקה שבינו ובין הישות הרוחנית אתה כרת הסכם שמאפשר חיים. המחלה אמנם מגבילה את יכולתו של האדם לפעול ולעשות וכך גם יכולתו להפוך עניינים מופשטים לממשיים פוחתת, אולם המחלה עשויה לשמר יחס טוב יותר בין מעשים שנובעים מבחירה לבין מעשים אוטומטיים  וכך היא מאזנת מצב שבו עלול הגוף שלא לעמוד בתנאי העסקה כלל, למצב בו הוא עומד בתנאי העסקה ומגשים עניינים שמועברים אליו מהישות, גם אם בהספק נמוך יותר מההספק אותו היה יכול להגשים אילו היה בריא.

הרפואה המודרנית מציעה פתרונות מופלאים שנובעים ממחקר, טכנולוגיות מתקדמות ויכולת אנושית גבוהה. אולם האמצעים הרבים שמציעה רפואה זו תלויים ביכולת אבחון טובה של סיבת המחלה. ראייה הוליסטית של החיים כתוצר של שילובו של עולם רוחני רעיוני יחד עם  גוף שפועל להגשמתם של אותם רעיונות עשויה לשנות את ההתייחסות אל אירוע אותו מאבחנים כמחלה של הגוף ולהעניק משמעות חדשה לכלים השונים שיש בידי האדם לחולל תהליך של ריפוי.

שיפור טבעי במצב

הגשמת עניין מופשט שהועבר מהישות אל הממד הפיסי בו עשויה להתקיים הגשמתו אינה תהליך יציב. לעיתים יהיה האדם נמרץ מאוד בפעולותיו ולעתים יהיה במצב מנוחה. הסביבה בה נמצא האדם עשויה להשפיע גם כן על רציפות התהליך שכן הגשמת מושגים מופשטים תלויה לא פעם בסביבה בה נמצא ופועל אותו אדם. האגו מווסת הוצאתם של רצונות לפועל באמצעות התאמת המעשים שאמורים להגשים את אותם רצונות לסביבה בה פועל האדם. האגו  מונע בעד הגשמתם המלאה של הרצונות מתוך כוונה להגן על האדם וסביבתו החברתית בכדי שלא יינזק בשל הגשמת רצונות שיש בה לפגוע באחרים ובאדם עצמו. ענייני יחסים שכל כך יקרים לכל אדם יהיו לעולם כאלו שעבורם נוותר על הגשמה מלאה של רצונות ולכן חשוב כל כך לבחור ביחסים שבאמצעותם ניתן לפתח את הקשר שבין פעולות הגוף לרעיונות שמועברים מהישות להגשמה. עניינים כגון אלה ועוד אחרים שעלולים לייצר מצבים בהם יש פעילות נמוכה של הגשמה עצמית עלולים להתפרש ככשל שדורש איתות בצורת מחלה. באם הקשר מתאזן באופן טבעי, למשל: תקופה לחוצה חולפת, אירוע מאומץ מסתיים, יחסים מעכבים מתאזנים או מסתיימים ועוד. לא יהיה עוד צורך באיתות שמעבירה המחלה וזו תחלוף.

אבחון מקורי שגוי – אחוז מסוים מבין אלה שמאובחנים כלוקים במחלה כלשהי מאובחנים כך בשוגג, כלומר מדובר באנשים בריאים. אם אנשים כאלה מקבלים טיפול כלשהו ובבדיקה נוספת עולה כי הם בריאים (כמה מפתיע), קל לטעות ולייחס את "הבראתם" לטיפול רפואי שאינו מתייחס כלל אל המחלה כגורם מאזן אלה כפגע שיש להסיר מהגוף. גם מקרה של אבחון שגוי אינו מקרה ללא משמעות וניתן להתייחס אל מקרה כזה כאיתות  שמועבר אל האדם בכדי שיהרהר בעניין מסוים מבלי שיהיה זה איתות חזק יותר כמחלה ממשית בגוף הפיסי או בנפשו. לעתים איתות דמה שכזה עשוי להביא את האדם להרהר בעניינים שדורשים הרהור ולהגיע לזיהוי עניין שבו דרושה תקשורת טובה יותר בין מעשיו לרעיונות שאותם הם אמורים להגשים. במקרים אלו לא נדרשת מחלה ממשית כלל ומחלה מדומה עשויה להשיג את התוצאה הנדרשת.

החלמה טבעית – לגוף האדם מערכות מתוחכמות ביותר לתיקון וריפוי עצמי. הוא עושה זאת ללא הרף בדרך כלל ללא ידיעתנו וברוב המקרים יצליח להתמודד עם כשלים יומיים גם ללא עזרה חיצונית. קל לטעות וליחס השפעה מיטיבה לטיפול (אמתי או מדומה), במקרים בהם האדם מבריא באופן טבעי. מנגנון הריפוי העצמי מאפשר מנעד בו יכול לתמרן האדם בין הגשמה עצמית נמרצת להגשמה עצמית אטית. תהליך ההגשמה העצמית אינו יציב כפי שנאמר כבר קודם ולכל אדם יש את הבחירה כיצד לנהל אותו בטווח די רחב של אפשרויות. יש לגוף הפיסי את החזקות שדרושות לו לעמוד גם במצבים זמניים של חוסר איזון שדרוש לו לאדם בכדי לבחון דרכים וסגנונות שונים להגשמה עצמית.

תנודות טבעיות במחלה – הסימפטומים של מחלות כרוניות רבות מחמירים ומשתפרים בגלים. כאבי גב יכולים להיעלם לכמה חודשים ואז לשוב ולהופיע. כאבי פרקים, מיגרנות – כל אלה אינם קבועים בד"כ. באופן טבעי, אנשים פונים לטיפול כשהסבל מרבי, כלומר בתקופת שפל של המחלה. זה גם יהיה המועד בו הם תגבר אצלם הנטייה להקדיש יותר תשומת לב למחלה ולהרהר בחוסר האיזון שהביא להופעתה. המחלה היא איתות לאדם בכדי שזה יתעורר ויבחן ערוץ של הגשמה עצמית אליו מפנה המחלה. נדמיין נורה שדולקת בכל פעם שנדרשת תשומת לב לעניין מסוים, בוודאי נקדיש לנורה זו יותר תשומת לב אם תהבהב. כך גם המחלה, במהלכה לעיתים יגברו הסימפטומים ולעיתים יחלשו כמעיין הבהוב שנועד להתגבר על יכולתנו להתרגל למצב בו מופיע סימפטום של מחלה, להרהר בו ולאתר את העניין שבו נדרש איזון שבין רעיון מסוים ואופן הגשמתו במעשים. תופעת ההבהוב המדוברת עלולה להטעות את אלו שמתייחסים למחלה כמפגע גופני ולשייך טיפול רפואי כביכול מוצלח לתקופה בה המחלה מתבטאת בסימפטומים מוחלשים. אולם בפועל היחלשות זו אינה אלה הבהוב שאחריו מגיע מופע נוסף של סימפטומים חזקים יותר.

פלצבו– טיפול רפואי מדומה שנועד להגביר את אמונתו של המטופל בהחלמה שעיקריו הם:

היסוד להחלמה טבוע ביכולתו הטבעית של הגוף לתקן את עצמו. האמונה בתהליך ההחלמה מחזקת את יכולת הגוף לתקן את עצמו. האמונה בתהליך הריפוי מתחזקת באמצעות: מציאת משמעות בהבראה ותפקוד תקין, בחירה בדרך חלופית לאיזון עצמי-עבודה עצמית, מטפל אמפאטי, מעודד ומבטיח, הסביבה הטיפולית (מראה, מכשור, מיתוג, הצלחה בעבר).טיפול תרופתי או כירורגי משפר את תהליך הריפוי באם נעשתה אבחנה מדויקת. טיפול שגוי באמצעות תרופה כימית או התערבות כירורגית-מזיקה לבריאות. האחריות על תהליך הריפוי הוא בידי האדם עצמו באופן בלעדי. (להבין את הסיבה למחלה)

הפלסבו (אינבו) מלמד כי כוח האמונה עשוי להביא לריפוי, אם כך עשוי להתקבל הרושם כי ישנם מקרים פרטיים בהם הסיבה למחלה אינה עניין שמתייחס לקשר שבין הישות שמעבירה חלקים מעצמה להגשמה בממד הפיסי (בכדי ששם יהיה ניתן לחוש בממשות אותם חלקים, לחוות אותם ולהכיר אותם כחלקים שמצטרפים זה לזה ויוצרים תמונה ברורה יותר באשר לזהותה של הישות בעיני עצמה זהות שלא ניתן לה להשיג בצורתה המופשטת והאינסופית). אולם עצם ההתייחסות אל הפלסבו כמעיין תרופה שפועלת באיזה אופן על הגוף ומביאה להחלמתו,  מביאה לצירופו של הפלסבו לגישה לפיה המחלה היא פגע גופני שיש להסיר ולא עניין שמתפקד כאיתות שמכוון את האדם לבחון את דרכי ההגשמה של עניין אליו מפנה המחלה המסוימת שבגוף או בנפש. למרות זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נטילת תרופות דמה או קבלת טיפול רפואי אחר שאין בו תוכן מביאים לריפוי אצל רבים, בעניין זה ניתן לומר כי מחלות עלולות להתקיים רק בגלל שהאדם עצמו מאמין כי הן קיימות ואמונתו זו יוצרת מציאות. במקרים רבים של מחשבות שליליות ואמונות מיותרות במצבים שליליים שכביכול ניתן להימצא בהם, מופעל חוק המשיכה באופן שמושך מחלה אל הגוף בהמשך למחשבה על אותה מחלה. משיכת גורמים שליליים שמעכבים את תהליך ההגשמה יוצרים מציאות שעלולה להביא לחוסר אמונה כי ניתן לקיים תהליך הגשמה עצמית רציף ויעיל. חוסר אמונה כזה מדכא את הקשר שבין הישות לגוף שמיצג אותה במציאות והופך את הגוף להיות חשוף להעתקת רצונות שנמצאים אצל גופים אחרים, מנגנון זה פועל בקשר לכל רצון שהוא, אדם שאינו יודע את רצונותיו יעתיק מבלי להיות מודע לכך רצונות של אחרים ויחשוב כאילו אלו רצונותיו שלו. מחלה שנרפאת באמצעות אפקט הפלסבו היא מחלה שמקורה בחוסר אמונה כי ניתן להשיג תהליך הגשמה עצמית רציף ויעיל ולמעשה ניתן לומר כי זו מחלה שמועתקת מאדם אחר, הגברת האמונה אצל אדם שהיה יכול להחלים באמצעות שימוש בפלסבו עשויה להשיב את הקשר שלו עם הישות אותה הוא מייצג במציאות ולאפשר תהליך הגשמה של חלקי אותה ישות באופן תקין במקום להעתיק רצונות מאנשים אחרים ובכללם אמונה שקרית המועתקת מאחרים כי יש בגוף מחלה. האמונה השקרית כאילו יש בגוף מחלה או שכרו של האדם על מעשיו היא מחלה, היא עניין שמושך מחלה ממשית אל הגוף.  אפקט הפלסבו מלמד כי תחילתו של כל תהליך ריפוי היא האמונה כי ניתן להתרפא וכי המחלה היא אירוע מאזן ולא אירוע שנועד לסכן את חייו של האדם. לשם כך חשוב להתנתק מכל תחזית שלילית בקשר לסיכויי ההחלמה כפי שנהוג לסכם באמצעות סטטיסטיקה של מקרים או דעות והערכות שמתייחסות אל סוג המחלה ולא אל האדם המיוחד שבו היא מתחוללת. מוטב לאדם להתרכז בתהליך האישי בו הוא מצוי לחקור את פשרו של המסר אותו מעבירה המחלה ולהביא לאיזון במקום אליה היא מפנה.

ריפוי עצמי

להאמין כי לכל מחלה סיבה– עולם המדע והמחקרים שעוסקים בחקר המחלות מאתרים לעיתים סיבות שכביכול חוללו אותן, אולם במשך שנות המחקר שהצטברו כבר התברר כי נסיבות שהוגדרו כסיבות כביכול למחלה התבררו כלא נכונות ולרבות מהמחלות עדיין אין כל הסבר מדעי באשר לסיבה שחוללה אותן. גם אם אין הסבר מניח את הדעת שקושר את המחלה לסיבות שנקודת מבט שאינה הוליסטית תספק כגון: תנאים סביבתיים גרועים, סגנון חיים לא בריא, תזונה לא טובה, חוסר איזון בעולם הרגשי או אירוע קיצוני שעשוי היה לשמש כסיבה,  האמונה כי לכל מחלה סיבה, חיונית ליצירת תהליך של ריפוי עצמי. אמונה כי לכל מחלה סיבה לא תהיה שלמה אם נייחס את הסיבה אל גורמים חיצוניים כפי שלרוב ינסה המדע להסביר לנו,  בכדי לחזק את האמונה כי לכל מחלה סיבה חשוב לאתר את הסיבה היסודית להיווצרותה, סיבה שקשורה בעולמו הפנימי של האדם והשיבוש שבקשר שלו עם הישות אותה הוא מייצג במעשיו. הסיבות שהורגלנו אליהן באמצעות הגישה כי מחלה היא מפגע גופני יהיו כאלו שיתארו עניינים שקשורים בגוף בלבד כסיבה למחלה. למשל: מפגעים סביבתיים כגון זיהום, רעש, חומרים מסוכנים שעלולים לפגוע בתקינות הגוף נתפסים כסיבה למחלה, אולם ידוע כי גם בסביבה מזוהמת רבים אינם לוקים במחלה כלשהי ומעטים כן (לעתים נדמה כי רבים לוקים במחלה אולם אלו יהיו מעטים מתוך רבים שנחשפים לסביבה המזוהמת), אם כך מדוע אנשים מסוימים ממשים את הרגישות בסביבה המזוהמת ורבים אחרים לא? עניין רגשי לא מאוזן הוא מצב שמוגדר גם כן כסיבה למחלות רבות ובינן מחלות נפש שונות, ניתן לומר כי כל אדם שעסוק בלמידת עולמו הרגשי, יהיה חשוף מידי פעם למצב לא מאוזן רגשית (איזון רגשי ניתן להשיג בקלות ע"י התרחקות מהעולם הרגשי וזו אינה המלצה). אכן מצבים רגשיים לא מאוזנים מתבטאים לא פעם בסימפטומים  שניתן לזהותם כמפגע גופני, אולם גם דוגמה זו ממחישה כי אין קשר מובהק בין מצבים רגשיים לסימפטום של מחלה ורבים אינם מושפעים גופנית מחוסר איזון רגשי כך שאין הדבר מעיד על סיבה מובהקת לסימפטום של מחלה וגם כאן עולה השאלה מדוע אנשים מסוימים מממשים רגישות למצבים רגשיים לא מאוזנים ואחרים לא? הקשר שבין הסיבות המוכרות לנו כגון: תנאים סביבתיים גרועים, סגנון חיים לא בריא, תזונה לא טובה, חוסר איזון בעולם הרגשי או אירוע קיצוני, למחלה אינו ישיר כפי שהגישה שמתארת מחלה כמפגע גופני מלמדת אותנו. הסיבה למחלה נעוצה בתקשורת לקויה שבין הישות אותה הגוף מיצג במעשיו במציאות, כל מחלה מפנה את החולה להרהור בעניין מסוים, עניין שקשור לסוג התקשרות מסוים עם הישות שחלקים ממנה מועברים אל הממד הפיסי להגשמה. לדוגמה: באם יתקיים שיבוש באופן שבו האדם נוהג להבין עניינים בחייו אל מול אופן הבנת עניינים שקיימת בצורה מופשטת אצל הישות אותה הוא אמור להגשים, יקבל אותו אדם איתותים שונים באמצעות חלומות שישקפו עבורו מצבים בהם נהג להבין מקרים מסוימים באופן מועתק או אוטומטי ולא בדרכו המיוחדת לו. באם לא ימצא פתרון ואופן הבנת אותם עניינים יישאר משובש, יקבל אותו אדם מסרים שונים באמצעות מקרים במציאות שבהם יוכל להרהר ולגלות את האופן בו יוכל להבין עניינים שונים בדרכו שלו, אם גם אז לא יתחולל שינוי יאותת עבורו הגוף באמצעות סימפטום גופני שעשוי לעורר את תשומת ליבו להרהר בעניין ולאתר את הסיבה למפגע. האיתות שיעביר הגוף אל האדם באם מדובר בשיבוש באופן שבו הוא מבין עניינים מסוימים בחייו יבוא לידי ביטוי בסימפטום שיתחולל במעי הגס, סימפטום שנוח לחשוב כי הופיע בגלל תזונה לא נכונה, זיהום או פגם גנטי. הסיבה שהורגלנו לחשוב כי היא מקור המחלות של הגוף (כאילו הגוף הוא יחידה עצמאית והמחלה היא מפגע שיש להסיר) אינה הסיבה היסודית למחלה וניתן להגדירה כרגישות. לכל אדם רגישויות ייחודיות לו ואת אלו ניתן להבין בטעות כחולשות או חוסרים. רגישויות אלו הן ביטוי לאתגרים מיוחדים שעומדים בפני הישות אותה הגוף מייצג במעשיו, אתגרים שקשורים בעניינים אותם הישות מעוניינת להגשים, עניינים אליהם הישות מעוניינת להתוודע, עניינים שבהם יש קושי להמרה מצורתם המופשטת למעשים שיבטאו אותם נאמנה במעשים שבמציאות. הישות היא מהות מיוחדת ויחידה, כל אדם מיצג ישות מיוחדת ויחידה שמעניקה לו את ייחודיותו בממד הפיסי. לכל ישות אתגרים מיוחדים לה, עניינים מסוימים שמשמעותיים יותר עבורה אותם באה ללמוד באמצעות ההופעה בגוף מצומצם במציאות. אתגרים מיוחדים אלה לעיתים אינם נלמדים במהלך חייו של גוף מצומצם אחד (חיי גוף אחד אינם די בכדי להגשים עניינים רבים שהישות מעוניינת להכיר בעצמה בעיקר בשל הצורך לתחזק את הגוף והיעילות שבה הוא פועל להגשמת רעיונות מופשטים) ונדרשים מספר גופים ומהלכי חיים בכדי להשלימם. בדומה למידע גנטי שמועבר מגוף פיזי לצאצאיו, כך גם מידע על אודות רגישויות מועבר מגוף פיזי אחד לגוף פיזי אחר שמייצגים את אותה ישות במסעה להיכרות עם עצמה. נוכל לכנות את הרגישויות כגנטיקה רוחנית, גנטיקה שניתן לשנות באותו אופן שכבר ידוע כי ניתן לשנות גנטיקה בגוף הפיסי. רגישות ניתן להסיר בעת שהאתגר שהיא מייצגת מושלם, כששיעור חשוב ומשמעותי שבו עשויה הישות ללמוד דבר מה שאתגר אותה בידיעותיה על  אודות עצמה מושלם, הרגישות ששימשה תזכורת ואמצעי לשימור רצף הלמידה בין גופים שונים שמייצגים את הגשמתה של אותה ישות, תוסר.

הרגישות תפקידה לעודד התמודדות עם הגשמת עניינים שיש בהם אתגר להגשמה, אתגר שקשור בהפיכת רעיון מופשט למעשים שמבטאים את אותו רעיון בנאמנות במציאות. מטבע הדברים אתגרים קשים שניסיונות קודמים(בחיי אותו אדם ובחיים של גופים קודמים שייצגו את אותה ישות) להגשמתם נחלה כישלון עלולים להוביל להימנעות מעיסוק נוסף בהם. הרגישויות הן מעין מנגנון שמזכיר לאדם עניין שדורש התייחסות, מנגנון זה מופעל לפי תנאים סביבתיים משתנים ובדרך כלל פועל באופן שמשנה את עצימות הרגישות בכדי לייצר מעיין הבהוב שמיועד להפחית את השפעת יכולתו של האדם להתרגל למצבים שאינם מאוזנים. רגישויות טבעיות מופעלות על ידי שינויים כגון: חום, קור, לחות, יובש, פריחת צמחים מסוימים, אבק שמגיע ממקומות רחוקים, קרינת השמש שמשתנה, מגע עם בעלי חיים מסוימים ועוד. אל המניעים להעצמת הסימפטום שנובע מהרגישויות הטבעיות נוספו אינספור מניעים מלאכותיים שנוצרו בידי האדם, כל אחד בתורו נוסף אל המציאות בכדי לחזק ולתגבר את המערכת שנועדה לעורר התמודדויות עם הגשמת עניינים מופשטים שמועברים מהישות אל הגוף להגשמה במציאות, עניינים שעד לעידן בו אנו חיים לא טופלו מעולם.

הסיבה לכל מחלה נעוצה בשיבוש שבקשר שבין הישות הרוחנית והגוף שמיצג אותה במעשיו במציאות. גם אם נוח או קל יותר למצוא סיבות אחרות למחלה יהיה זה בעיקר בשל אי לקיחת אחריות על המצב והירתעות מחקירה פנימית על אודות המסר אותו מעבירה המחלה, מסר שמכוון את האדם לאתר קו תקשורת לקוי שבינו לבין הישות הגדולה שאותה הוא מיצג, ישות גדולה שחלק ממנה טמון בו ואתה הוא מצוי בהסכם שיוצר חיים.

(ראה תרשים)

להאמין כי מחלה היא סימן לפעולה תקינה של איזון הוליסטי שחיוני להגשמה עצמית– המחלה היא אירוע שמעיד על תקינות המערכת שפועלת מכוח החיבור שבין היסוד הרוחני ליסוד הפיסי, חיבור שנדרש בו איזון שבלעדיו לא תתקיים הגשמה עצמית. באם יאבדו הקשרים שבין היסוד החומרי ליסוד הרוחני לא יתקיימו יחסי גומלין בין שני צדדים אלה ו"העסקה" שבינם תקרוס, עניין שעלול להביא לסיום החיבור בין שני צדדים אלה, חיבור שמתבטא בחיים. האמונה כי המחלה היא אירוע שמאפשר המשך תהליך של הגשמה עצמית, גם אם בצורה לא נעימה שעלולה להסב סבל רב, עשויה להתחזק באם תימצא דרך לשיפור הקשר שבין שני היסודות הפיסי והרוחני וההידברות בינם תהפוך להיות עניין מודע. האמונה כי מחלה היא אירוע שמעיד על תקינות במערכת ההוליסטית קשה לתפיסה מכמה טעמים:

אדם שלוקה בסימפטום של מחלה נמצא במצוקה ובכדי שהמחלה תיתפס בעניו כאירוע מתקן עליו להיות מצוי ברמת מודעות גבוהה שמתאפיינת בעיקר בלקיחת אחריות על המציאות אותה הוא יוצר עבור עצמו. מצד שני המחלה עצמה היא הזדמנות ענקית לקפיצה ברמת המודעות העצמית מכיוון שזו מספקת מקור עצום של מוטיבציה לחקר עצמי ובירור פנימי שלא קיימים כשהכול כשורה כביכול. רוב בני האדם חיים בסביבת חיים בה מקובל לחשוב כי המחלה היא פגע גופני שיש להסיר ולא מקשרים את המחלה לאיתות שמעיד על שיבוב בקשר שבין הגוף הפיסי והנפש אל הישות הגדולה אותה הם מיצגים במעשיהם במציאות, עניין זה ניתן לאזן באמצעות רופאים ומטפלים שיאמצו לעצמם את הגישה ההוליסטית ויפעלו לפיה באמצעות הכלים שברשותם (רבים מבין המטפלים והמרפאים גם שמשתמשים בגישות הוליסטיות לריפוי כביכול, מתייחסים גם כן אל המחלה כפגע שיש להסיר מהגוף ללא כל חקר של הסיבה למחלה)אדם שמצוי ברמת מודעות גבוהה, לרוב ידע להאזין למסרים בעודם בעצמה נמוכה ולכן סיפור ההחלמה שלו לא ייתפס דרמטי ומשכנע כזה של אדם שלקה במחלה חמורה ונרפא ממנה. גם עניין זה מצטרף אל הסיבות לכך שהגישה ההוליסטית קשה לתפיסה וזאת משום שיש בינה ובין התרבות שממנה נולדה התפיסה כי מחלה היא פגע שיש להסיר מהגוף הבדל דומה להבדל שבין עולם דו ממדי לעולם תלת ממדי. תרבות שלא מתייחסת אל בני האדם כנציגים של ישויות גדולות, מנוסות ואינסופיות המשמשים כחוליה ברצף של גופים חיים שפועלים בשיתוף פעולה עם ישות גדולה שמבקשת לדעת את עצמה ומחשיבה את חייו של האדם כאירוע חד פעמי חולף, מתייחסת במקביל אל המחלה כמפגע של הגוף המעמיד את בעליו כקרבן של הסביבה בה הוא חי.

מחלה היא סימן לפעולה תקינה של הגוף, המחלה היא דרכו של  הגוף לבטא את נאמנותו להסכם שכרת עם ישות שמעניקה למעשיו משמעות. המחלה היא איתות חזק שמועבר אל גוף שמתקיימת בו מודעות מצומצמת יחד עם יכולות מצומצמות ואפשרות נדירה לחוות חוויות שמאפשרות לישות מולה הוא פועל להתוודע אל עצמה. האמונה כי משמעותה של המחלה הוא איתות המשמש גם כאיזון זמני למצב בו קיים חוסר איזון בין הגוף הפיסי והישות הרוחנית, עשויה לנבוע מפעולות ותרגול להעלאת רמת המודעות העצמית, עניין שממילא יפחית את האירועים בהם יועבר איתות באמצעות המחלה וישאיר מנגנון איתות זה רק למקרים נדירים בהם תידרש פעולתו.

להאמין כי הגוף יכול לרפא את עצמו באותה דרך בה החל לפעול בצורה לא תקינה למען יצירת האיזון – יש ביכולתו של הגוף הפיסי להגן על עצמו, לשמור על חוסנו ולשרוד כמעט ללא תקלות עד להתכלותו. בכל אירוע של מחלה נכון להניח כי הגוף הרשה לסימפטום של מחלה להתחולל בו, בכדי לייצר איזון שדרוש להענקת משמעות למעשים בממד הפיסי והגשמה לאותם רעיונות שהועברו אליו מהישות הרוחנית אותה הוא מיצג. לגוף מודעות משל עצמו, מודעות בעלת אופי הישרדותי שרכש לעצמו במשך שנות קיומו ההיסטורי. בדרך כלל שולט הגוף על חוסר האיזון שלקח על עצמו בדמות סימפטום של מחלה  ושומר לעצמו רישום של הנתיב בו הרשה לחוסר האיזון לחדור בו בכדי שאותו נתיב ישמש גם ליציאת אותו חוסר איזון ממנו ויאפשר יצירת איזון מחודש. האמונה כי הגוף הוא זה שהרשה לחוסר האיזון/מחלה להתחולל בו ואצלו גם קיים רישום שיאפשר את יציאת חוסר האיזון ממנו, עשויה לפשט את תהליך האיזון המחודש על ידי העלאת המודעות בקשר לגורם המדויק שהביא לאותו חוסר איזון. לדוגמה: אדם שמתחולל בו חוסר איזון כגון דלקת, למשל בעיניים, יכול להבין כי הוא מתאמץ להתבונן בפרטים רבים ומרובים(תהליכים רגשיים, בחירות שיש בהן נקודות מבט מרובות ועוד..) במציאות שיצר לעצמו. הבנה כגון זו תוכל ליצר התייחסות אפקטיבית בדמות איזון הרגל התנהגותי זה וליתר את חוסר האיזון והסימפטומים שמאותתים על אודותיו ומאזנים אותו זמנית, על ידי יצירת ביטוי מעשי חדש שמשפר את התקשורת בין הישות שמעבירה חלקים מופשטים מעצמה להגשמה במעשיו של הגוף במציאות. הגוף יודע כיצד להסיר מעצמו סימפטומים שהניח להם להתחולל בו בכדי לאפשר איזון שנובע מתקשורת לקויה עם הישות אותה הוא מיצג, העלאת התודעה העצמית עשויה להקל על תהליך האיזון המחודש ככלי ליכולת זיהוי טוב יותר של הליקוי בתקשורת עליו מאותת סימפטום של מחלה מסוימת. מודעות עצמית נמוכה ואי לקיחת אחריות על מצב בו מופיע סימפטום של מחלה עלולים להוביל לשיוך סיבת המחלה אל גורמים חיצוניים שאינם קשורים כלל לתקשורת שבין האדם לעולמו הרוחני ואגב כך השלכת האחריות על הריפוי מהמחלה על גורמים חיצוניים שלרוב כל שיש בידם הוא כלים להתייחס אל המחלה כפגע שיש להסיר מהגוף ותו לא. מודעות עצמית נמוכה ואי לקיחת אחריות עלולה להקשות על יצירת איזון מחודש וחלילה אף ליצור מצב בו הגוף מאבד שליטה על יכולתו הטבעית להשיב עצמו לאיזון  עקב סיבוכים שנובעים מטיפולים רפואיים שמשבשים את מנגנוניו הטבעיים של הגוף להסיר מעצמו סימפטום של מחלה באותה דרך בה הסכים לקבל עליו סימפטום זה.

להאמין כי יצירת איזון מודע תפתור את הגוף מהצורך לפעול למען האיזון ההוליסטי באמצעות מחלות– המחלה עשויה להיתפס אצל החולה כאירוע שיש לו איכויות של שיעור, אירוע בו ניתן ללמוד דבר מה ולצמוח. ניתן לראות במחלה גם סוג של איתות שקורא להעמקת הקשר שבין האדם לישות אותה הוא מייצג במציאות. איתות מסוג זה יופיע כאשר הקשר שבין הצדדים אינו מאפשר פעולה מסונכרנת בין שני השותפים ליצירת המערכת שמאפשרת הגשמה עצמית וחיים. מנקודת מבט מסוימת זו ניתן להסיק כי המחלה היא למעשה אירוע שמתרחש בכדי להגן על המשך קיומה של אותה מערכת,  קיום שבא לידי ביטוי בחיים שמאפשרים צמיחה והגשמה עצמית ולא רק בקיומו של הגוף הפיסי מבלי שיהיה קשור לרעיונות אותם התחייב להגשים במציאות. הקשר שבין היסוד הפיסי שכולל את: התפקודים הפיזיים של הגוף, החושים והיכולת להוציא לפועל רעיונות בסיוע היכולת הנפשית לבין העולם הרוחני ממנו מגיעים הרעיונות שנועדו להתגשם במציאות, הנו קשר חיוני לתפקוד יעיל של המערכת. מטבע הדברים יהיה זה החלק הפיסי שחשוף לתקלות בשל עצם מהותו המצומצמת. הממד הפיסי הוא למעשה ייצוג מצומצם של ישות עתירת ידע וניסיון שאין לה מגבלת זמן או מרחב אולם גם אין לה כל ממשות או יכולת לדעת את עצמה. הישות מעבירה חלקים ממנה להגשמה אל הגוף הפיסי, בכדי שזו תוכל להתוודע אל חלקים אלה שקיימים בה בצורה מופשטת. מהותו המצומצמת של הגוף עלולה לצמצם גם עניינים שאולי מוטב שלא יצטמצמו. לדוגמה: מוטב שהאדם יזכור כי הוא מיצג ישות גדולה ואינסופית שאם לא כן ישתכנע כי הוא אכן מצומצם, קטן ומוגבל עניין שיצמצם את יכולתו לנהוג כישות גדולה מנוסה ואחראית ויביא אותו לפעול בהנחיית תפיסות מצומצמות ומגבילות. לענייננו גם יכולתו של האדם להיות בקשר עם הישות אותה הוא מייצג חשופה לצמצום עד מצב מצומצם מאוד בו הקשר אינו מאפשר פעולה תקינה של המערכת שמורכבת משני היסודות הפיסי והרוחני. בכל ימי חייו של האדם פועל מניע שנובע ממהותה של המציאות לצמצם את הקשר שבינו לבין הישות הרוחנית אותה הוא מיצג, מגמת צמצום זו לא תפגע בקשרים שבין הגוף הפיסי לישות הרוחנית באם יפעל האדם במודע להרחבת אותו קשר.

המודעות לשמירה על קשר חיונית לתחזוקת אותו קשר מכיוון שטבע הדברים הוא שהגוף הוא ייצוג מצומצם של ישות רוחנית שבאה בהסכם אתו וצמצום זה עלול לצמצם בכל עת גם את הקשר בין הצדדים. מודעות ליצירת קשר מסוג זה עשויה להיות מושגת בדרכים נוחות ונעימות, אולם אם לא תושג, תידרש מודעות זו גם באמצעים פחות נוחים ונעימים עד למקרים בהם דרישה זו תתבטא באמצעות מחלה או מחלה קשה יותר.

להאמין כי אנחנו יכולים לרפא את עצמנו באמצעות מודעות שמשמשת ככלי לאיזון הוליסטי– על חשיבותו של הקשר שבין היסוד הפיסי המצומצם והישות האינסופית אותה הוא מייצג כבר עמדנו בפסקה הקודמת, האמונה כי אנו יכולים לרפא עצמנו באמצעות מודעות עצמית עשויה לגדול ואף להפוך למעשית באם יוכל האדם להשתמש בכלים שבאמצעותם תגדל המודעות והיכולת לייצר קשר טוב בין הצדדים. לגוף הפיסי מחלות רבות, מחלות שאוחזות באיברי הגוף השונים ובכללם מנגנונים נפשיים שפועלים בו. אילו המחלה הייתה איתות כללי שמעביר אל האדם מסר כי עליו לשפר את הקשר שלו עם הישות אותה הוא מייצג לא היה צורך בפירוט רב כל כך של סוגי מחלות, עוצמות שונות של מחלות, מגבלות וסבל מסוגים שונים שכרוך בהן, הייתה יכולה להיות רק מחלה אחת שמאותתת כי "עצמת הקשר הכללית חלשה מידי" (ביטוי ללקות בתקשורת מסוג זה היא חולשה כללית של הגוף). כפי שידוע לנו רבות המחלות, סוגיהן והאופן שאלו אוחזות בחלקי הגוף השונים. ריבוי סוגי המחלות והאופן בו הן אוחזות באיברי הגוף השונים, מעיד כי מנגנון האיתות שמשקף עבור האדם כי הקשר שבינו לבין הישות אותה הוא מייצג סובל מלקות מסוימת הנו מנגנון מפורט שיש ביכולתו לאותת על אודות מגוון רחב של קווי תקשורת בין שני הממדים. לכל איבר של הגוף משמעות סמלית, כך גם לכל סימפטום משמעות סמלית. המפגש בין איבר לסימפטום עשוי להעיד על ערוץ תקשורת מסוים שאינו פועל כשורה ובהמשך גורם לחוסר איזון בין עניין שמצוי אצל הישות ומבקש להתגשם באמצעות מעשיו של הגוף. חוסר איזון שכזה עלול לגרום לכך שאותו עניין שמתבקש להתגשם לא יתגשם באופן מספק ולא יאפשר המשך תהליך התוודעות עצמית. חוסר איזון בערוץ תקשורת מסוים עשוי לשמש גם כאיתות לאפשרות כי אותו ליקוי יתפשט אל קווי תקשורת נוספים שקשורים אל אותו קו תקשורת פגום באם לא יאוזן הקשר ויביא להגשמתם של רעיונות שנועדו לזרום בו להגשמתם במציאות. תופעה זו באה לידי ביטוי במקרים בהם סימפטום של מחלה אינו זוכה לטיפול ראוי (אבחון קו התקשורת הלקוי וחידוש הקשר בו) דבר המוביל להופעת סימפטומים קשים יותר עקב התפשטות הליקוי.  לכל איבר של הגוף ולכל סימפטום משמעות סמלית, הבנת משמעותם הסמלית של האיברים והמערכות בגוף עשויה לשמש כגורם מכריע לזיהוי קו תקשורת פגום והפעלתו התקינה המחודשת. לכל איבר בגוף משמעות סמלית, לכל חלק באותו איבר הפניה ממוקדת לזיהוי קו התקשורת הלקוי. ניתן להתבונן בכל איבר עד לרמה התאית שבו, בכדי לקבל זיהוי מדויק של הנחוץ לאיזון. אולם לרוב גם זיהוי ליקוי באמצעות משמעותו הסמלית של האיבר יחד עם משמעותו הסמלית של הסימפטום עשויה לשמש ככלי יעיל לאיזון עניינים שנדרש בהם איזון. לדוגמה: לכבד פעולה פיזית של סינון הדם מרעלים שאסף אצל תאי הגוף השונים, מצד שני משמעותו האנרגטית של הכבד היא הכבדת רעיונות אל קרקע עשייה ולמעשה הוא זה שאחראי על המרת רעיונות שמועברים מהישות האינסופית אותה מייצג הגוף לתכניות פעולה אותן יכול הגוף להוציא לפועל. לכל אדם דרך מיוחדת משל עצמו להכביד רעיונות אל המציאות, רבים המקרים בהם ממציאים שונים פעלו להגשמת אותו רעיון לו קראו בהמשך המצאה ולמעשה הכבידו את אותו רעיון אל המציאות בדרכים שונות שהניבו פיתוחים בסגנון ייחודי לכל אחד מהם.

אחד הסימפטומים הנפוצים ביותר הוא דלקת. פירושה הפיזית של הדלקת היא זיהום חיידקי אולם משמעותה האנרגטית תהיה חימום יתר או האצת תהליכים. אם נחבר את משמעותו הפיזית של הכבד יחד עם משמעותה הפיזית של הדלקת נוכל לקבל מושג על משמעותה של חלילה דלקת בכבד-האצה של פעילות הכבדת רעיונות והפיכתם לתכנית פעולה. דרכו המיוחדת של כל אדם להכביד רעיונות אל המציאות מאופיינת גם בקצב העבודה הייחודי לו, האצה של תהליך ההכבדה מעבר למהירות המאוזנת לאדם מסוים עלולה לחשוף אותו לביטוי של מחלת דלקת בכבד.

מודעות עצמית בקשר לתהליכים אלה שמתחוללים בנו ויוצרים חיים, עשויה לסייע

בהבנת משמעותם ולשמש כמניע ליצירת דרכי תקשורת טובים יותר בין עולמנו הרוחני

והרעיונות שמועברים ממנו להגשמה למעשינו במציאות.

אימוץ התמיכה הנכונה לתהליך הריפוי

כוחו של הרגל הוא כזה שעלול לגרום לאדם לפעול באופן שסותר את רצונותיו ותוך כך גם שלא לפעול במודע למען הגשמת רצונותיו הגבוהים, רצונות שלמען הגשמתם מתחוללים חייו. ההרגל הוא ביטוי של צמצום המאפיין את הממד הפיסי אל מול הממד הרוחני, ההרגל הוא גם ביטוי של הצטמצמות מרחב המקרים בהם ניתן לאדם לבחור בהם. הבחירה היא אירוע בו יכול כל אדם להשלים עם עניין מסוים בחייו או לפעול לשינויו.  הבחירה מתקיימת באמצעות תקשורת שבין הממד הפיסי לבין הישות הגדולה אותה הוא מייצג, שכן לא יהיה ניתן לו לאדם לדעת אם עניין זה שבו נדרש לבחור הוא עניין שעשוי להשלים מידע בקשר להיכרות של הישות אותה הוא מייצג עם עצמה. ההשלמה שניתן לעשות בבחירה נוגעת בחלק שהעבירה הישות אל הנציג (ההתגשמות הפיזית-גוף נפש) בכדי  שזה יגשים אותה במעשיו וכך תאפשר להתוודעות הישות הרוחנית אל אותו חלק שבה. באם לא מתקיימת השלמה, דרוש שינוי עד למצב בו תהליך ההגשמה יהיה תואם לעניין המופשט אותו דורשת הישות להכיר בעצמה. ההרגל מצמצם את מרחב הבחירה ואם יניח האדם לכוח ההרגל שבו לשלוט ביותר תחומים בחייו יצטמצם המרחב בו בחירה יכולה להתקיים עוד יותר. ניתן למתן את כוחו של ההרגל ולמנוע ממנו לצמצם את מרחב הבחירה באמצעות יצירת מגמה הפוכה לזו של ההרגל באמצעות המודעות. את המודעות ניתן לפתח באמצעים רבים ומגוונים אולם לכולם מכנה משותף והוא יעילותם שניתנת להשגה רק באמצעות ההתאמה שלהם לאופיו המיוחד של המשתמש בהם וההתמדה שבשימוש בהם ביום יום.

עשויה זו להיות מדיטציה יומית, תרגול בדמיון מודרך, תרגול פיזי או מילולי, שיח או לימוד, כל אלה יהיו יעילים אם יעשה בהם שימוש יומי שמשולב בקביעות בסדר היום ממש כפי שכוח ההרגל פועל בעקביות ושואף להפוך פעולות שנעשות מבחירה לפעולות אוטומטיות כל יום. לאדם המעוניין להירפא אתגר לא פשוט והוא לזהות את המסר אותו מעבירה המחלה, מסר שעשוי ללוות את האדם בתהליך שיאזן בין חלקיו הרוחניים (הישות) ומעשיו הפיסיים. משימה זו עשויה להיות אפשרית ואולי אף קלה יותר באם יאמץ האדם תמיכה נכונה לתהליך זיהוי זה, תמיכה שתתבטא בריסון כוח ההרגל והרחבת מרחב הבחירה. הרחבת מרחב הבחירה יש בה בכדי לחזק את הקשר של האדם עם הישות אותה הוא מיצג וכך גם לזהות את המסר שמעבירה המחלה וגם להימנע מיותר מחלות נוספות בעתיד.

להיות בקשר עם הגוף

לגוף פעולות אינסטינקטיביות שנועדו לאפשר לו יכולת הישרדות גבוהה ומודעות משל עצמו, מודעות שרכש לעצמו במהלך ההיסטוריה האנושית.  רבים מהאינסטינקטים הקדומים שטבועים בגוף האדם אינם נחוצים עוד בעולם בו הנוחות גדלה והסיכון שלא לשרוד קטן מהסיכון שפגש בו אדם שחי לפני עשרות או מאות אלפי שנים. יחד עם זאת האתגרים הרעיוניים אתם מתמודד האדם המודרני הולכים וגדלים בקצב מסחרר עד שכבר ברור כי כלים שהיו משמעותיים בעבר להישרדות וקיום, כמעט ואינם משמעותיים בעולם בו מודעות עצמית גבוהה יותר הופכת להיות מדד משמעותי להצלחה בחיים משגשגים ומהנים. הקשר של הישות הרוחנית עם הגוף הפיסי חשוב בכדי שתתאפשר העברת מידע שמנחה את פעולות הגוף, מידע שאם לא יועבר יפעל הגוף ויעשה מעשים שנובעים מתוך ההרגלים שטבועים בו. העברת המידע המדוברת היא למעשה שיחה עם הגוף, האיברים שבו וכל תא ותא שמעורב בנושא שדרוש בו איזון. השיחה הדמיונית עשויה לשמש כלי לשינוי תגובות אינסטינקטיביות שעלולות לשבש את התאימות בין הרעיון למעשים שאמורים להביא להגשמתו במעשים, בתגובות מאוזנות שמייצרות הרמוניה בין העולם הרוחני לפעולות הגוף.

לבנות תכנית ריפוי עצמית

חוסר איזון שבא לידי ביטוי במחלה אינו עניין שנוצר בין לילה, מחלה היא ביטוי של חוסר איזון מתמשך, חוסר איזון שקיבל ביטויים מוקדמים באמצעות מסרים שהועברו באמצעים שונים שאינם ביטוי של חוסר איזון גופני שמאובחן כמחלה, ביטויים כגון: חלומות, מקרים מהמציאות שמשמעותם מכילה מסר מכוון לאיזון ומסרים שניתן לקבל באמצעות הדמיון. התבוננות במשמעותם של מקרים במציאות, חלומות וחוסר נוחות גופנית יעבירו מסרים שרק אם לא יביאו לאיזון בתהליך ההגשמה העצמית תופיע מחלה שאם גם אז לא תשמש כגורם משנה תודעה תתבטא במחלה קשה יותר. תהליך הריפוי הוא תהליך דומה לנסיעה חזרה ממקום אליו סטינו קודם, הנסיעה חזרה עשויה להתמשך כאורך הנסיעה אל אותו מקום ממנו אנו מעוניינים לחזור. יש במנגנון שקובע כי למחלה משך ריפוי הגיון, שכן אילו היה יכול אותו אדם להבין את פשרו של מסר שמועבר אליו למשל באמצעות החלום, לא היה לוקה במחלה שתעביר לו את אותו מסר באמצעות איתות חזק יותר. מכיוון שניזקק לאיתות חזק יותר שבא לידי ביטוי באמצעות מחלה, ככל הנראה זקוק הוא למשך זמן (ארוך או קצר כפי שנדרש) בו יוכל לזהות את קו התקשורת המשובש ולתקן אותו.

התרפאות היא נסיעה חזרה ממקום אליו חוסר האיזון הוביל, איזון בתהליך ההגשמה העצמית עשוי להשיב את הגוף למצב בו לא יפעל לאותת לבעליו על תיקון שדרוש לו בתקשורת שבינו לישות אותה הוא מיצג במעשיו. תכנית ריפוי חיונית להתרפאות בכדי להימנע מסיבוכים שנובעים מהליכה בדרך שלא תשיב את הגוף למצב בו לא יוותר בו סימפטום של מחלה וחלילה אולי אף יעמיק את השיבוש עד למצב קיצוני בו מאבד הגוף את רישום נתיב היציאה ממצב של מחלה והשליטה על הנעשה בו. לבניית תכנית ריפוי מוצלחת חיוני שלב האבחון, שלב בו יובן המסר אותו מעביר השילוב שבין סימפטום המחלה והאיבר בו אחזה. שלב מכריע זה יאפשר זיהוי מעשים ודרכי פעולה במציאות שאינם משרתים נאמנה עניינים מופשטים שמועברים מהישות הרוחנית להגשמה במציאות ומציאת דרכי פעולה ו/או פעולות חליפיות שיבטאו רעיונות אלה בנאמנות. יש בסימפטום המחלה את כל המידע שדרוש לו לאדם בכדי לפענח את השיבוש שקיים בתקשורת שבינו לבין הישות הרוחנית, לדוגמה: דלקת תציין האצת תהליכים מעבר לקצב שנכון להגשמתם, מחלת הסרטן תציין העתקה של דרכי הגשמה מאחרים, שחיקה תציין מצב של פעולה נכונה שנעשית במערכת לא מאוזנת ועוד. סימפטומים אלה ואחרים שנוגעים באיבר מסוים, ישלימו את תמונת המצב באם תהיה ידועה משמעותו הסמלית של כל איבר, מערכת או מנגנון נפשי בגוף. לדוגמה: משמעותן הסמלית של הרגליים היא דרכו המיוחדת של האדם להגשים חלקים מופשטים שמועברים מהישות הרוחנית במציאות, משמעותם הסמלית של חלקי הרגליים (מפרקים, אצבעות, ציפורניים) תהיה בהתאם לתרומתם של כל חלק לפעולתן היעילה של כל רגל.   השלב הבא בתכנית הריפוי יכלול שתי פעולות משולבות. אחת אימון תודעתי לפעולה שמבטאת בנאמנות את אותו עניין מופשט שלא הוגשם בצורה נאמנה קודם ותרגול דרכי הגשמה שמבטאים נאמנה את חלקיה המסוימים של הישות הרוחנית שמבקשים הגשמה. הפעולה השנייה תהיה שיקום המפגע שהותירה המחלה בגוף, טיפול שעשוי להיות מהלך שמאפייניו התערבות עמוקה או אי התערבות מתוך כוונה להניח לגוף להשתמש במנגנוני הריפוי הטבעיים שבו.

להרפות-להניח לגוף לרפא את עצמו

נקודה חשובה במסע לאיזון שבין הגוף לישות הגדולה אותה הוא מייצג היא השלב בו העבודה להגברת המודעות העצמית הסתיימה באותו עניין שבו היה קיים חוסר איזון. באם לא נהיה מודעים לעובדה כי האיזון הושג, נמשיך לפעול לאיזו כביכול, פעולה שעלולה להביא לחוסר איזון נוסף מצידם השני של המאזניים. גם כשהאיזון הנדרש מושג ברבדים הרוחניים עדיין נדרש לגוף זמן שבו יחלים מנזקיו של חוסר האיזון ולכן אין מצבו של הגוף יכול להעיד על איזון שהושג בממדים הרוחניים באותה עת בה הושג. המסר שמועבר באמצעות המחלה ואמצעים קלים יותר לפני הופעתה מעיד על חוסר איזון בדרכו של האדם לפעול בתחומי חיים שונים ומגוונים כאשר המכנה המשותף לכולם הוא התאימות שבין מעשיו של הגוף הפיסי לחלקים מופשטים של הישות אותה הוא מייצג במעשיו. עם זיהוי קו התקשורת שנדרש בו תיקון מצידו של מקבל המסר, נכון יהיה לתכנן פעולה לביצוע אותו תיקון, תכנית שכוללת בתוכה אמון בכלים שיעשה בהם שימוש, התמיכה הדרושה לתהליך וקשר משופר עם הגוף. עם סיום הוצאתה לפועל של תכנית הפעולה מוטב להרפות ולהניח למנגנוני הריפוי העצמי שבגוף לתקן את נזקי חוסר האיזון שהתחוללו בגוף בכדי לאותת על קיומו. ההרפיה הנדרשת אינה קלה לביצוע במיוחד אצל אדם שחרד למצב בריאותו וחש שעליו לפעול בכדי להתרפא ממחלתו. ניתן להשלים עם ההרפיה אם יופרד תהליך האיזון הרוחני שנדרש, ממצבו של הגוף בפועל וזאת מכמה טעמים. תחילה כפי שכבר הוזכר קודם, התרפאות הגוף מנזקי המחלה אורכת זמן מעבר למועד בו הושגה תקשורת טובה בין הגוף הפיסי ומעשיו לעניינים מופשטים שהועברו אליו להגשמה מהממדים הרוחניים. אמונה כי בעת שהסיבה לתקשורת לקויה מסוימת התגלתה ונעשתה עבודה בממדים הרוחניים לתיקונה, גם אז ובאותו מעמד אמור הגוף להתאזן ולחזור להיות בריא, עלולה לגרום לחוסר אמון בעבודה הרוחנית שנעשתה, לבטל את החיוניות שבה ואף גרוע מכך להותיר את האדם חסר אונים מול השאלה כיצד לפעול בכדי להתרפא. ההרפיה חשובה כשלב אחרון לפני ריפוי המחלה שכן הרפיה זו מניחה לגוף לפעול כפי שהוא יודע היטב להחזיר את עצמו למצב מאוזן  ויחד עם זאת אותה ואולי אף חשוב מכך ההרפיה מרפה מהמחלה שאחזה בגוף ולא מאפשרת לה להמשיך לאחוז בו גם כשאין כל סיבה לקיומה.

           סיכום –כל תא בגוף משמש כיחידת תקשורת בין הגוף לישות אותה הוא מיצג. התא הוא החלק שמוחשיותו הפיזית היא הקטנה ביותר, התא באמצעות מנגנונים נפשיים שקשורים בגוף מייצרים קווי תקשורת שבין הגוף הפיסי הממשי לישות מופשטת בלתי נתפסת בצורתה.  שיבוש שמתחולל בתקשורת שבין פעולות הגוף לרעיונות שמועברים אליו להגשמה מתחיל בליקוי בתקשורת שבין תא אחד עם עניין מסוים אותו מבקשת הישות להעביר להגשמה במציאות. כל תא שבגוף קשור לחלק מופשט מסוים בישות הרוחנית אותה הגוף מיצג, לכל תא שבגוף קו תקשורת מיוחד לו אל אותו חלק שבישות. מאותה הסיבה שבגינה עשרת אלפים מיליארד תאים התאגדו לפעול יחד כגוף אחד, מתאגדים תאים בגוף שאופי פעולתם דומה לאיברים שונים. יחד התאים יכולים ליצר קווי תקשורת חזקים יותר שמאפשרים העברת מידע מאותו סוג, גודל האיבר יעיד על נפח תעבורת התקשורת בו וחשיבות המידע לקשר שבין האדם ומעשיו לישות הרוחנית אותה הוא מייצג. התאגדותם של תאים לפעול יחד למען העברת מידע מסוג מסוים מייצרת הגנה בפני כשל בהעברת אותו סוג מידע, שכן גם אם מספר קווי תקשורת שמשמשים תאים מסוימים באותה רקמה או איבר, כושלים, חבריהם הרבים ימשיכו לפעול ולאפשר העברת מידע רציפה. כשל של מספר תאים מעל למנעד האפשרי באיבר מסוים יחולל איתות שיבוא לידי ביטוי קל תחילה (חלומות ומקרים במציאות). משלב זה תהפוך המחלה להיות פוטנציאל שבאם לא יתוקן אותו קו תקשורת לקוי, ימומש בסימפטום קל של מחלה ממשית, ילך ויחמיר ככל שיידרש בכדי לעורר תהליך של מודעות לחידוש קשר אמין שבין עניין שדורש הגשמה במציאות והמעשים שעשויים להביא להגשמתו.